<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פי"ב</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו ההנהגה הראויה לכל בעל תשובה. לב טהור ברא לי אלים ורוח נכון חדש בקרבי [תהלים נ"א], כבר קדם לנו בבאור זה המזמור שהוא כלו בנוי על ענין התשובה, וכיון בו על תכלית התשובה עם כל מה שצריך בענינה, תחלת דבריו היה בבקשת המחילה על החטא הידוע, כמו שבא בראש המזמור, שאמנם הוא חברו בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, והוא אמרו עליו [שם] הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני, ומלת הרב פרשו בה היותה מפעלות הצווי, על משקל [דברים ט'] הרף ממני, ויהיה אם כן באור מלת כבסני, מקור בחסרון אות השמוש, רוצה בו הרב לכבסני, ויש שבאר היות מלת הרב שם דבר, וכבסני צווי, רצה בו שתכבסני הרבה מעוני, ואצלי הוא חסר המתואר, רוצה בו הרב חסדך וכבסני מעוני, ובא הנה עוני וחטאתי בלשון יחיד, רמז על העון ההוא, ואחר זה נעתק לבקשת מחילה על כל שאר העונות אמר בבאור [תהלים נ"א] וכל עונותי מחה, וכבר הורה שם חרטתו והתאוננות לבו במה שקדמו מן המרי באמרו [שם], לב נשבר ונדכה אלים לא תבזה, וכן הורה על היות לבו ומחשבתו לבלתי שוב לחטוא עוד באמרו [שם], כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, כלומר שלא אשכח מה שקדמני עד שבסבת שכחתי אוסיף על חטאתי פשע, אבל שאשים חטאי נגדי תמיד ועל לוח לבי אכתבם, לזכור ענינם תמיד להיות לאות על ידי, למען אבוש תמיד בנפשי ואז לא אוסיף עוד עבור בגבול יצר לב האדם רע, וכן הורה הנה על ענין הודוי כמו שבארנו אמרו, הרב כבסני וגו', וכן אמרו [שם] לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, ואחר שהודיע גדרי התשובה כלם בעברות שבין אדם למקום, כי הן הנה אשר היו למוקש כמו שקדם לנו על אמרו לך לבדך חטאתי, נעתק מדברים אלו להורות על היות בעל התשובה צריך להנהגה חדשה לא שירגיל עצמו על הנהגתו הקדומה, כי הנהגת האדם היא מקום זרע מעשיו, וממקור ההנהגה יצאו הפעלות כלם אם טוב ואם רע, וכבר אמרו חכמי המוסר [אם על] כלל ההנהגה אם לפרטי המעשים, אם כן מה יועיל לו בשלח את הבנים ואת האם יקח לו ואולי אחרי בלותה היתה לה עדנה הרה עמל וילד שקר ללכת אחרי בשת עלומיה וחרפת נעוריה, והוא שבקש הנה על עזר אלהי יתמכהו בהתחדשות הנהגתו ובריאת לב טהור, כל זה משל על קנין תכונות חדשות והתחדשות ההנהגות לקדש עצמו אף במותר לו והוא אמרו [שם], לב טהור ברא לי אלים ורוח נכון חדש בקרבי, והוא אמרו אחר זה, [שם] השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני, רוצה בו שהנמשך מזה, ר"ל בהיות בעל התשובה מפלס ארחותיו ומחדש הנהגותיו, הוא שיתרצה אצל השם כאלו לא חטא כלל, והוא אמרו השיבה לי וגו', כלומר שלא יספיק לך לבד בתשובתי כפרת החטא לבד, ר"ל הנצלי מן הענש, אבל שתכללני באהבתך ולהשיב לי אבדתי ברוב ישעך ואהבתך כאלו לא חטאתי, ואמרו ורוח נדיבה תסמכני פרשו בו רוב המפרשים שהוא חסר בי"ת, רוצה בו וברוח נדיבה תסמכני, כמו [בראשית כ"ז] ודגן ותירוש סמכתיו, שענינו ובדגן ובתירוש סמכתיו, ורוצה בו שתתנהג עמי בתשובתי במדת הנדיבות, והוא היותי רצוי ונאהב ונגמל כאלו לא חטא כלל, לא שיספיק בהנצלי מענש העברות.
וזה אמנם כבר הורה ההגעה בו בהתחדש הנהגתו בהסיר מעליו הבגדים הצואים ומדות המגנות וקנות לעצמו מדות חדשות ותכונות מעלות, לא שיספיק לו לבד הסרת פרטי חיובי לאוין וכרתות ומיתת ב"ד וקיום פרטי המצות הכתובות לבד, אבל שיתכוין בהרחקת כל מדה רעה אם להיות מדה רעה בעצמה אם להיות רעה בהקש אל מה שנמשך ממנה, וכן שיתבונן בקנין כל מדה מעלה וכל טכסיס מהודר וזה אמנם יגיעהו בהתבוננו מה שנכלל בתוכה אם במצווה אם במוזהר, ושידע כי בפרטי המצות כללים רבים ונכבדים, עד שכל קנין איזו תכונה מן התכונות שיקנה האדם לעצמו אם במעלות אם בהפכן הכל יתבאר משם אם במצווה אם במוזהר, וזאת הכונה, ר"ל היות בעל התשובה ראוי לחדש הנהגתו ולקנות תכונות חדשות, כמו שכבר בארתי בענין שנוי השם ושנוי מעשה, הוא אצלי אמרם ע"ה [ברכות ו' ע"ב] אגרא דתעניתא צדקתא, כי ענין התענית הוא מדרכי התשובה, כמו שנבאר בג"ה, ורצה בו ששכר התשובה, ר"ל פריה והיוצא ממנה, הוא קנות נפש בעליה תכונות חדשות בריאות וטובות, וזכר הצדקה, כי היא ראש והתחלה לכל קנין תכונות מעלות ומדות נכבדות, וכבר נשתמשו חכמים במקומות במלת שכר על היוצא מן הענין והנמשך ממנו, והוא אצלי אמרם [אבות פ"ד מ"ב] שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה, כלומר פרי המצוה והיוצא ממנה הוא מצוה, ר"ל שהמצוה תמשוך ותגרור מצות עמה, ואע"פ שכבר רמז זה בעל המאמר ההוא באמרו, ר"ל בסמוך לזה, מצוה גוררת מצוה, אצלי מאמר כפול מחזק הטעם, ובאורו אצלי הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העברה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה, רוצה בו שיהא זריז לקיים מצוה קלה, ולא יתאחר בקיומה להיותה קלה בעיניו, וכן שיהא בורח מן העברה ויזהר שלא תהא שום עברה קלה אצלו, שמצוה זו שהיא קלה בעיניו היא גוררת מצוה חמורה עמה, וכן העברה, ושמא תאמר הריני מקיים את זו החמורה אע"פ שאין בידי זאת הקלה ומה ענין קיומה של זו לקיומה של זו, לפיכך בא ולמד ששכר מצוה מצוה, כלומר שיש מצוה קלה שגוררת מצוה חמורה שהיא ממינה, ועליה, ר"ל על מצוה שהיא ממינה, הוא אומר שהיא גוררת מצוה, כלומר שמצוה זו והחמורה הנגררת עמה היא כפרי למצוה זו הקלה, ר"ל שהיא ממינה, עד שזו הקלה היא סבת קיום החמורה, כמו שהאילן הוא סבה לפרי, וכן נפרש באמרו שכר עברה עברה, שמא תאמר הריני נזהר מן החמורה אע"פ שאיני נזהר בקלה, בא ולמד שזו החמורה היא הפרי של קלה, ושאינה דבר אחר זולתה כדי שנאמר שיזהר בה אע"פ שלא נזהר בקלה, שהרי זו הקלה היא שורש וסבה לזו החמורה והיא פריה של זו, ובאר במה שכפל ששכר מצוה מצוה, שהוא רצה באמרו שמצוה גוררת מצוה ושכר עברה עברה, על מצות או עברות שהם ממין אלו הקלות, לא שתהא מצות שלוח הקן גוררת מצות שביתת שביעי, ולא שתהא אכילת חזיר גוררת הכאת אב ואם, אלא שמצות עשה של זכירת שבת לקדשו בדברים היא גוררת מצות קיום שמירת שבת שהיא חמורה שבחמורות, וכן מצות לא תחמוד ומצות איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, שהוא נאמר על קרוב דברים המרגילים לערוה כמו שפרשוהו ז"ל, [באבות דר"נ ריש פ"ב] גוררת מצות עריות החמורות, והוא אמרו שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה, וכן לכל מצוה ומצוה ולכל עברה ועברה. מצות ועברות שהם ממין אותם הענינים נמשכות עמם, אע"פ שהנמשך מהם נעלם בקצת המצות והעברות.
ולר"ם ז"ל בפרק חלק באור אחר בזה המאמר, אמר דרך כלל על היעדים הגופניים אשר בתורת משה רבינו ע"ה הן לגמול הן לענש, שאין הכונה להיות היעדים ההם תכלית הגמול או הענש, חלילה, אלא שענינם כמו שאמר [שמות ט"ו] אם שמע תשמע בקול יי אליך והאזנת וגו', יגיעך עזר אלהי לבא עד התכונה חקר תכונתם ולהשלים המכוון בהם, ר"ל שאסיר ממך הדברים המונעים והמעכבים, והם החליים ושאר הסבות, שאין עבודת השם אצל בעל הצרות שלמה בשום פנים כי הצרות ימנעוהו מבא עד תכלית המכוון, ולזה יעדם להסיר מהם הצרות למען תשלם עבודתו אצלם ויזכו לעולם הבא שהוא תכלית המכוון, לא שתהיה תכלית כונת המצות ביאת היעדים הגופניים, וכן אם יעברו על התורה יגיעם הענש בהזדמן להם דברים מעכבים ומונעים את הכל כאמרו [דברים כ"ח], תחת אשר לא עבדת את יי אליך ועבדת את אויביך, ונמצא ענין היעדים כלו כאלו הוא אומר אם תעשה קצת המצות מאהבה אעזרך לעשות הכל בהסיר ממך הדברים המעכבים והמונעים, ואם תעשה קצתם בהתרשלות וכמו שהם עליו לטורח אסבב דברים מונעים שימנעוך מעשות הכל, וזה באור שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה, אמנם היא כונת אמרם ז"ל [יומא ל"ח ע"ב] בא ליטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו, ולא נצטרך לפי זה הפירוש פותחין לו.
ואצלי עוד בבאור שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה דרך אחרת, הזהירו שיהא רץ למצוה קלה ונזהר מעברה קלה גם כן, ולא ישער בלבו היות הענין קל בעיניו, והזהירו על זה לשתי סבות, הראשונה מפני שמצוה קלה גוררת מצוה חמורה וכן עברה קלה גוררת את החמורה על הצד שבארנו, והשניה ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה ורצה בו אצלי, לא תהא שום מצוה קלה בעיניך, שפרי המצוה, עקר המצוה, ר"ל מה שנמשך מן המצוה ומה שמובן ממנה הוא הוא המצוה, ואם גוף המצוה קל בעיניך, מה שנמשך ממנה הוא ענין חמור, והוא הוא עקר המצוה, וכן בעברה, המשל בזה, מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר [שמות י"ג] והגדת לבנך ביום ההוא, ולקיום מצוה זו אנו קוראים נסח ההגדה, והרי זו מצוה קלה, אלא שהיוצא ממצוה זו היא לקבוע בלבבות דעת אמתי והוא האמנת הנפלאות ושנוי הטבע ברצונו ית', נמצא שענין זה הוא פרי מצות הספור והוא הוא עקר מצות הספור ותכלית הכונה בו, אם כן אין לדון אחר קלות גוף המצוה אלא אחר חומר מה שיוצא ממנה, שפרי המצות, ר"ל היוצא מענינה, הוא הוא עקר המצוה, וכן מצות שבת וקדושו בדברים הוא להבינן מתוך דברינו ענין חדוש הבריאה, והם פנות מפנות הדת ומיסודיה החזקים כמו שהתפרסם, וכן אצלי באמרו ושכר עברה עברה, שלא תדון אחר קלות גוף העברה ומה שאין ענש גדול נזכר בה, שהיוצא מגוף העברה הוא הוא עקר העברה והוא תכלית הכונה במניעת העברה, ויש לך לדון אחר מה שיוצא ממנה כמו שתראה בענין [דברים י"ז] לא ירבה לו נשים, שהיוצא ממנה הוא סור לבבו ופנותו מעם יי אליו, וכן [שם] לא ירבה לו סוסים, שהיוצא ממנו שוב העם למצרים, אם למלחמה על דעת רוב המפרשים, אם לקנות סוסים על דעת אבי העזרי, כמו שבא [מ"א י'] ותעלה המרכבה ממצרים, והיה שובם למצרים סבת שובם לאמונות הקודמות הרעות אשר נחלו להם שם, ואמר שמה שנמשך מן העברה שהוא ענין חמור הוא הוא עקר העברה, ובזה ראוי להסתכל לא לגוף העברה כמו שבארנו במצוה, וזה אצלי שנית בביאור זה המאמר, והוא אצלי נאה ומתקבל, וכבר שמענו לקצת חכמי הקבלה דברים נכריים בבאור שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה.
ונשוב לענינינו והוא, שצריך לכל בעל תשובה לחדש הנהגתו הקדומה לבער מקרבו כל סיג מדה מגונה אע"פ שאין בה עון פרטי, וכן לקנות לעצמו כל מדה מעלה, ועל זה הזהירו בעל התשובה לעשות לעצמו סייגים וגדרים לשמור משמרת תשובתו בענינים ההם, הראשון הוא נטיה אל הקצה במדות שחטא בהן, ר"ל שראוי לו להזהר שלא יספיק לו לקחת הדברים אשר הוא נכשל בהם על צד המצוע ועל דרך מה שהותר לכל אבל שהוא צריך לנטיה אל הקצה בענינים ההם אשר נכשל בהם, וזהו הראוי והמבוקש בהתחלת הנהגתו אחר התשובה, וכבר התבאר מפי רוב החכמים הקדומים ענין רפאות הנפש היותה על זה הצד, כי המבוקש מאשר לא נכשל במעשים הוא לכתו בדרך הממוצעת, ולקחו המעשים השוים הממוצעים בין שני הקצוות שהאחד מהם תוספת והשני חסרון, כמו שבאר הר"ם ז"ל, [בפ"ד מח' פרקים, ובהל' דעות פ"ב ה"ב] והוא על דרך שמירת הבריאות לגוף בריא, אבל כשנמצאת הנפש נוטה אל קצה המדות הרעות ראוי לילך ברפואתה על צד מה שתחקור מלאכת הרפואה בגוף החולה, שכמו שהגוף כשיצא משוויו יסתכל הרופא אל איזה צד הוא נוטה יותר מדאי ויעמד כנגדו בהפכו עד שישוב אל השווי, לא שירפאהו בדבר ממוצע, כן בחליי הנפש כשנראה באדם תכונה נוטה לקצה רע נצוהו להתמיד בקצה האחרון אשר הוא הפכו, וכן ראוי לבעל התשובה
לחזר ולפשפש במה שחטא ולילך באותם ענינים אחר
קצה אחרון שבהם, וכמו שיתבונן תמיד מי שימצא בעצמו
איזה אבר עלול שישמר מכל הדברים המזיקים ושישתדל בהתמדת הדבר המועיל אליו, כן מי שנכשל באיזה עון פרטי יזהר בשובו מדרכו הרעה מכל הסבות המביאות לענין ההוא ומושכות אותו, וישתדל תמיד בדברים המסירים והמונעים הדבר ההוא אשר נכשל בו, והוא אמרו [תהלים נ"א] כי
פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, רצה במלת אדע, ענין התבוננות, ר"ל שאני אתבונן בפשעי תמיד, ואעמידם נגדי שאזהר בכל מדה המביאה לעשייתם ואשתדל בהנהגת ענינים מבדילים ביני ובין העון, והוא אמרם ז"ל חטא בעריות ילך לו בקומה כפופה ובשיחת עינים, חטא בלשון הרע יעסוק בתורה [ערכין ט"ו ע"ב], רצה בזה שיתבונן בסבה אשר הביאתו לחטוא בדבר ההוא וישתדל להדריך את כל האברים אשר חטא בהם לשים עסקיהם בהפך הענין אשר הרגילהו, ר"ל קיום המצות, והוא אמרם גם כן צדיקים בדבר שחוטאין בו מתרצים, ודרשו גם כן [ויק"ר כ"א ה'] כי בתחבולות תעשה לך מלחמה [משלי כ"ד], אם עשית חבלות עברה עשה כנגדן חבילות של מצות, קרא זה הענין תחבולה, שהיא בודאי תחבולה נכבדת למי שהוא צריך לו, ואמר עשה כנגדן חבלות של מצות, ורוצה במלת כנגדן, שישוב מן העברות וישתדל בהפך הענינים אשר נכשל בהם, לא שירצה בו עשיית מצות כנגד עברות העשויות מבלי התשובה בהם, שאין בזה כפרת עברות, וכבר אמר [דברים י'] אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ובארו על זה ז"ל שחד מצות, רוצים בו שזה אם עבר עבירה הוא מתמיד בה, ר"ל שלא עשה תשובה, אע"פ שכבר הוא מחזיק בעשית מצות אין עשיית המצות מגינה עליו בעברות שהוא עושה, שאינו מקבל אותם המצות בשחד על עברות שעשה, אלא שגומלו על המצוה ומענישו על העברה, אלא שבעל הדרש כיון בזה, ר"ל במה שאמר עשה כנגדן חבלות של מצות, למה שבארנו, והוא אמרם ז"ל גם כן רגלים חשות לדבר עברה יהו רצות לדבר מצוה, וכן הרבה בדומה לזה הביאור בדרש [ויק"ר שם], והוא שהביא על זה בתחבולות תעשה לך מלחמה, על דרך מה שאמר שלמה גם כן במקום אחר, [משלי כ'] מחשבות בעצה תכון ובתחבולות תעשה לך מלחמה, שהוא ע"ה דבר במי שהכשילו יצרו עד שנשקע במעשיו הרעים כמו שבא סמוך לזה [שם], ערב לאיש לחם שקר וגו', וכן אמר [שם] מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואמר זה, ר"ל מי יאמר זכיתי לבי, על צד המעוט, ואמנם הורה שהיות זה, ר"ל טהרת החטא, אמנם יהיה בהזדכך הלב מכל סיג ומכל טנף והוא אמרו, זכיתי לבי, על דרך [תהלים נ"א] לב טהור ברא לי אלים, והורה שזה הענין הוא בהשתדלות גדולה ובתחבולות עצה על הצדדין אשר בארנו, והוא אמרו, מחשבות בעצה תכון וגו', והוא הענין הראשון הראוי בעזרת האדם אחר השלימו חק התשובה.
והשני הוא, לחפש דרכיו ולפשפש במדותיו תמיד, הן במה שקדם לו הן במה שבידו עכשו, כדי שיראה במדותיו באיזו מהן יצרו נשקע וטבעו מתגבר ויעשה בהן לעצמו גדרים וסייגים ושמירות מעולות, והוא ענין קרוב אל הראשון, והוא אמרו [איכה ג'] נחפשה דרכינו ונחקורה וגו'.
השלישי, קצת נטיה אל הקצה הטוב בכל עניני שבירת כל תאוה אף בדברים שלא חטא בהן, מצד היות התאוה שורש פורה ראש לכל העברות, וכבר אמר [משלי י"ג] תאוה נהיה תערב לנפש, רוצה במלת נהיה, נשברת מלשון [דניאל ח'] נהייתי ונחלתי, וכן אצלי [שמות ט'] הנה יד יי הויה במקנך, רוצה בו לפי דעתי שוברת, ואמר תאוה נהיה תערב לנפש, כלומר שבשבירת התאוה תצלח הנפש בכל ענינה ואז תערב לה, ואמר גם כן [משלי כ"א] תאות עצל תמיתנו וגו' כל היום התאוה תאוה וגו', קרא הבלתי משתדל בהשלמת חק התשובה עצל, ואמר שתאותיו תמיתנו ותשיבנו למעשיו הרעים, אבל הצדיק והוא המפלס ארחותיו תמיד, יתן חקו תמיד לנפשו ולא יתרשל בזה כלל, והוא אמרו וצדיק יתן ולא יחשוך.
הרביעי, שפלות הרוח והוא, היותו נכנע בכל לב ובכל נפש כאמרו ע"ה, [מיכה ו'] מה יי דרש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד, לא בקשת שררה וכבוד לעצמך על מעלותיך ועל מעשיך, ולא יהיה תכלית התפארותו רק במה שישלם אצלו מעבודת השם כאמרו ע"ה, [ירמיה ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו', ושתהיה כניעתו גם בדבריו ובקולו ובמהלכו ובמשאו ומתנו, ושלא יכוין בנויי המלבושים ובעדיי התכשיטין ולשאר ההנאות ומיני השררות, אבל שיבוז לעניני העולם כלם ויתבונן אל התכלית, ר"ל המות, ושידע ויתבונן כי הרחקת מיני רדיפת הבלי העולם הזה הוא מפתח לבקשת העולם הבא, כמו שאמר החכם, והוא הכונה באמרם [סנהדרין ל"ז ע"ב] גלות מכפרת עון, כי הגלות מכניע לב בעליו ומעביר השררות ממנו וההתפארויות אשר בזמן הזה החולף, ומשלי הערב הביאו בשם אחד מחכמיהם שאמר שזה העולם עדן המין ומאסר המאמין, ואמר שהעולם הזה והעולם הבא דומים לשתי צרות אשר לא תתאהב האחת בשלמות רק בשנאת האחרת, ואמר אחד מהם גרושי העולם הזה ארוסי העולם הבא, ואמר אחד מהם העולם הזה גשר עברו עליו ואל תשבו בו, רוצה בו שאין המכוון בו העמידה בתוכו אבל היותו דרך ושביל לעולם הבא, והמרבה באלו המחשבות הוא ירבה בכניעה ובשפלות ואז צדקתו לעולם תהיה וישועתו לדור דורים והוא אמרו [תהלים ל"ד], קרוב יי לנשברי לב וגו'.
החמישי, היותו נזהר כל כך עד שיחשב בעצמו שגגתו כזדון, ויחשוב הקלות כחמורות ולא יבוז לקלות העברה, אבל יביט לכעור שובו על קיאו אחר אשר חונהו צורו לשוב מדרכו הרעה והיה אצלו בראוי לו להתבונן ברעתו ולהוסיף ביראת השם להזהר ולעמוד על נפשו, והוא חזר לסורו ונקל בעיניו סורו מעבודת צורו וסורו לתאות יצרו, אין ספק שזה יותר מגונה ויותר מכוער מאשר לא היה בתחלה, וראוי להבוש אף על הקלות כמו שהיה ראוי קודם התשובה להבוש מן החמורות, והוא שדמה החכם שלמה זה הענין לכלב כאמרו [משלי כ"ו], ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באולתו, רצה בזה כי הכלב כל מאכלו בדברים נמאסים ובמותרות הנשלכים הנה והנה, ובהורישו אותם מבטנו הם יותר נמאסים מאשר בתחלה והוא שב עליהם לאכלם, כן ענין הכסיל כי יעשה מכל חטאת האדם הוא נמאס ומכוער, אבל כשישוב בהם אחר הסירו אותם ממנו, ר"ל אחר התשובה, הוא יותר נמאס ויותר מכוער בעיני אלים ואדם והוא אמרו, ככלב שב וגו', והורה שהמתנהג בדרך זה לא עלתה לו תשובתו והוא אמרו בסמוך לזה, [שם] חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים, קרא הבלתי מתבונן בעצמו ועומד נרדם מחקור פעלותיו תמיד שכור, ואמר שלא עלה בידו אלא חוח וקמוש, לא עקר המבוקש, ואמנם אצלי באמרו חוח עלה ביד שכור באור אחר והוא, שהבלתי מתבונן בנסתרי הדברים אחר היותו ראוי לכך קרא שכור, ורצה בו שהשכור לרוב שכרותו וחסרון הכרתו ידמה בהעלות בידו החוח שכבר השלים הצריך אצלו כאלו הפרי בידו, והמתבונן יכיר בשגיאתו וכי תחת חטה יצא חוח, כן הכסיל והעצל יחשוב בראותו המשלים והחידות לבלתי היות ענין אחר כמוס עמהם רק הדמיון ההוא, והחכם יכיר בחסרונו ובפחיתותו שלא עלה בידו רק הקלפה לבד לא הפרי שהוא המכוון, ונמצא שגיאת המשל בפי הכסיל כשגיאת החוח ביד השכור, וחכמי המוסר קוראים למי שיספיק לו קריאת הספר מבלי הבחנת ענין חמור נושא ספרים, והוא הרמוז גם כן באמרו [משלי כ"ה] תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, ומלת אפניו בהפרד אות הכנוי הוא אפנים, וכבר נודע בספרי הדקדוק על זה המשקל, ר"ל אפנים, ידים, רגלים, עינים, שנים, פעמים, אמתים, שהוא משקל רומז על שני דברים לבד לא פחות ולא יותר, ואל תתמה במלת שינים, כי הוא רומז על שורות השנים ונמצא אם כן מלת אפנים שהיא רומזת על שניות הדבר, ויהיה באורו שהדבר הדבור על אפנים, ר"ל על שני פנים גלוי ונסתר, הוא בדמיון תפוחי זהב במשכיות כסף, וכבר התפרסם פליאת מה שדקדק בו הר"ם ז"ל, בהיותו רומז היות הזהב נסתר והוא מצופה בנקודות כסף עד שלא יראה הזהב רק לחדי הראות, וכל עוד יביט בו חד הראות יתרחבו לו נקבי המשכית עד אשר יתברר לו תכן ענינו כמו שבא בספרו ע"ה, ועל צד חלושי הראות המעלים בידם הנגלה לבד בא הנה ומשל בפי כסילים, ר"ל שלא נשאר בידם רק המשל, ואמנם יש שבארהו על ענין התשובה כמו שכתבנו, והוא כמזהיר להיות בעל התשובה נזהר לבלתי שוב לחטוא ויחשבו בעיניו קלות כחמורות כמו שבארנו.
הששי בענין התפלה, והוא שראוי לבעל תשובה להרבות תפלה תמיד ושיזהר בכונת הלב וזה מהוראת מי שהפליג בתשובה והוא שאמר דוד, [תהלים פ"ד] נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות יי לבי ובשרי ירננו אל אל חי, רוצה בו שאין תפלתי תפלת הפה לבד אבל לבי ובשרי וגו', וכן אמר [שם קל"ח] אודך בכל לבי, ואמר [שם קי"א] אודה יי בכל לבב, ועל זאת הכונה היה דוד המלך נמשך תמיד להיות תפלתו בלילה, להיות האדם יותר פנוי ויותר מוכן אל הכונה, לסבת הפסק חברת בני אדם ממנו ולסבת נוח חושיו מרוב המוחשים, וכבר אמר [ישעיה כ"ו] נפשי אויתיך בלילה, ואמר [שה"ש ג'] על משכבי בלילות, כל זה להיות תכלית הכונה רחוקה בעתות הטרדא זולתי למי שהוא כלו ליי, וכבר העידו זה בתלמוד ירושלמי [ברכות פ"ב ה"ד] אמרו שם, אמר ר' פלני מיומוי לא מצינא כווני חד זמן אתינא לכווני אמינא מאן עיל קמיה מלכא ברישא הפרכא או אלקפטרא שמואל אמר אנא מנינא אפרוחיא ר' אבין אמר מחזיקנא טיבותא לרישי כדמטי מודים כרע מן גרמוי, אמר הראשון כל ימיו לא היה מכוין בתפלתו יום אחד שיער בעצמו שיכוין את תפלתו ושם כל השתדלותו בזה ובתוך התפלה נתערבבה מחשבתו לידע מי הוא הנכנס לפני המלך תחלה אם ההפרכא, ר"ל הפחה, אחר שהוא הנכבד אחר המלך, או אלקפטרא, ר"ל משנה המלך ויועצו, וזאת המחשבה ערבבתהו על מה שהגיע מן הענין ההוא לחוש, אם לחוש השמע אם לחוש הראות, כמו שקרה לאחר באמרו אנא מנינא אפרוחיא, אמר שהיה מונה האפרוחים המעופפים בתוך תפלתו, והשלישי הפליג בחסרון הכונה עד שאמר, שלא היתה תפלתו בפיו רק הרגל גמור ושמלות התפלה ואותיותיה יוצאות מאליהם על ידי הרגל והוא אמרו, שבשעה שהגיע למודים היה ראשו כורע מעצמו לרוב רגילותו לא לשום צד כונה, וכל זה הוראת חסרון כונה עם הטרדא, ומפני זה בהיות טרדות דוד המלך רבות וחזקות כמו שהתפרסם מספרו היה מתדבק בתפלת הלילה אמר [תהלים קי"ט], זכרתי בלילה שמך יי, חצות לילה אקום להודות לך, קדמתי בנשף ואשועה, קדמו עיני אשמורות, [שם פ"ח] צעקתי בלילה, וממנהג חכמים קדומים לצום בקצת ימים על כונת שבירת תאוה גוברת ולקום בלילה להתפלל, ואמר החכם החורף עדן המאמינים כי יקצרו ימיו ויצומו ויאריכו לילותיו ויקומו, ואל תפלת עתות הפנאי, ר"ל הלילה, אולי רמז באמרו [שם ס"ט] ואני תפלתי לך יי עת רצון אלים ברוב חסדך ענני באמת ישעך, קרא אצלי עת הפנאי עת רצון, והוא הורה שם גם כן ענין הצום באמרו [שם], ואבכה בצום נפשי וגו' ואני תפלתי וגו', ואמרו ואבכה בצום נפשי, פרשו בו שבאה מלת ואבכה במקום ותבכה, ואמר שנפשו תבכה בצומו, והנפש פועלת, ואצל אבי העזרי הנפש פעולה ואמר, שהוא בצומו בכה את נפשו בראותו ברעה אשר ימצאנה על מעשיה, ואע"פ שהוא ראוי לומר ואבכה בצום על נפשי, בא על דרך [בראשית כ"ג] לספוד לשרה ולבכותה, אע"פ שהיה ראוי לומר ואבכה עליה, ועם היותו צם ומתענה ולובש שק כאמרו שם גם כן, [תהלים ס"ט] ואתנה לבושי שק, אמר שהיתה תפלתו זכה ובזמן הפרד הטרדא ממנו, והוא אצלי אמרו ואני תפלתי וגו', והוא מן הראוי מאד לבעל תשובה כמו שבארנו, והוא סבת מה שיעדו לקום ולהתפלל בלילות בזמן המיוחד לתשובה כמו שיתבאר.
השביעי, היות חטאיו עולים בזכרונו תמיד ולא שיתייאש מהם למה שיחשוב שכבר נמחלו עונותיו, שזה אולי יביאהו להתפתות אל האורב המדיח והוא אמרו כמו שבארנו, [תהלים נ"א] כי פשעי אני אדע וגו', והוא אמרם ז"ל על בעל התשובה, [ירושלמי יומא פ"ח ה"ז] מלמד שלא יהו בעיניך עונותיך כאלו לא עשיתם אלא שיהו בעיניך כאלו עשיתם ונמחלו, התבונן בהפלגת דיוק הציור, כי הגוף הבריא מאשר הוא נשען על בריאותו יבוז להנהגת שמירת הבריאות יאכל וישתה כל מה שיזדמן ובכל עת שיזדמן, אבל מי שכבר חלה חולי ידוע או אבר ידוע אע"פ שכבר נרפא ממנו יפחד כל ימיו משובו אליו וישמר מכל הסבות האפשריות להביאו או לקרבו, וכל שכן מן הסבות ההכרחיות להשיבו אליו, ואם הוא דרך כלל כל גופו ואבריו איש מכאובות ולמוד חליים, יפחד על כל מאכל קשה ויתרחק מכל סבה, הן מן הסבות הפרטיות לסבת חליו הן לסבות אחרות, ולא יזון גם אחר הרפאו רק בדברים רפואיים או מעמידי בריאותו ומתמידי שלותו, ואלו שכח זה האיש מכאוביו הקדומים בזמן בריאותו, כבר נשען על בריאותו והיה לאכול כל מזדמן ומצאוהו צרות רבות ורעות, וכן הדמיון בחולי הנפש, אשר אם אחרי תשובתם ישכחו מה שקדם להם מעונותיהם לא יזהרו מן המדות המביאות אליהם, ויתנהגו על מנהגם כאלו לא חטאו כלל, עוד מעט ושבו לסורם ואולי פשה תפשה הצרעת אחרי טהרתו, אבל בזכרו תמיד חטאיו ישמר מכל סבה קרובה להביא החטאים ההם, ואם הוא כבר היה חוטא כללי נמשך אחר כלל גנות כל המעשים, ישמר אחרי הכבס את הנגע, מכל סבה ממהרת להשיבה אליו והוא אמרם, שלא יהו בעיניך כאלו לא עשיתם אלא שיהו בעיניך כאלו עשיתם ונמחלו, ולא שיתיאש מזה לרוב זמן, אבל לא יאמין בעצמו עד בא חליפתו, וכבר אמרו על מי שהתמיד כל ימיו במעשה הטוב, [אבות פ"ב מ"ד] אל תאמן בעצמך עד יום מותך, רצה בו שהאדם אע"פ שהתחזקו תכונותיו הטובות בנפשו לא יעלה בדעתו שימנע חליפתו והפכו, והוא אמרו אל תאמן וכו', כלומר אל תחשוב שכבר עלו בידך ואי אפשר שיסורו, ויגרום לך זה לסלק ידיך מן המעשה הטוב, ועם כל זה לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך מלכפול תמיד במעשה הטוב, כמו שבאר הר"ם ז"ל, והוא אמרו אל תאמן בעצמך עד יום מותך, קל וחומר לבעל התשובה שאין ראוי להתיאש ולבטוח על מה שכבר יצא מדרך רעה אל דרך טובה אבל שיפחד תמיד לפתוי יצרו, והוא אמרו ע"ה [משלי כ"ח] אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, והוא מאמר דבק על בעל התשובה כמו שהתבאר אמרו למעלה [שם], ומודה ועוזב ירוחם.
השמיני הוא, להדבק בחכמים, והוא שראוי לבעל התשובה להשתדל היות עמדו תמיד במעמדות החכמים, כי בהסתופף עמהם ילמד ממעשיהם ודרכיהם ויאחז נתיבתם וחברתם יעזוב רשע דרכו וטהר ידים יוסיף אומץ, וזה בבעל התשובה שהוא משל על חולה הגוף, שהוא צריך גם אחר הרפאו להתחבר עם הרופא הטוב אשר בהרגישו מעט סבה יגיד אליו מיד, לרוב אימתו ופחדו על נפשו ממה שכבר קרהו, כן יצטרך בעל התשובה להיות חברתו עם החכם ישמע ממנו תמיד דרכי רפואת הנפש למי שנצטרעה נפשו, ודרכי העמדת בריאותה אך זך וישר פעלה, ודרכי ההנהגה למי שחלה חולי הנפש ונתרפא ממנו, והוא אמרם ע"ה במשנת חסידים [אבות פ"א מ"ד], יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם, אמר שיהיה ביתו מקום נועד לחכמים, ר"ל שיתמידו התקבצם בביתו כאלו הוא בית המדרש קבוע, ולא שיספיק לו העמיד אותם בביתו אבל שיקבע דירתו בתוכם ויתמיד להתחבר עמהם, ואם אינו ממינם, ר"ל שאינו חכם, אמר שעם כל זה יתמיד עמידתו עמהם אי אפשר שלא ילקט מבין שבלי חכמתם מדות ומוסרים, והוא אצלי הדמיון בעפר רגליהם, ואחר כן אמר הוי שותה בצמא את דבריהם, רצה שהוא למה שאמר שיהיה ביתו בית ועד לחכמים ויתמיד עמידתו עמהם, יזהר שלא יקוץ לדבריהם לרוב התמדת שמעו את דבורם, ושלא יבא לשמיעת דבריהם בנפש שבעה אבל שישמע דבריהם לתאבון כאיש רעב וצמא, והוא אמרו והוי שותה בצמא את דבריהם, ואמנם הזהיר בני האדם שעם התחברם עם החכם לא ירהיבם לבם להקל בכבודו אבל ישחק אליהם ולא יאמינו ואור פניו לא יפילון והוא אמרם במשנת חסידים גם כן [שם פ"ב מ"י] הוי מתחמם כנגד אורם של חכמים והוי זהיר בגחלתם שמא תכוה שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב ולחישתם לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש, רצה בזה שתהא התמדת חברתו בפחד ובמורא כמי שמתחמם כנגד האור שהוא מתפחד מבא בתוך האש ונגוע בקצהו, וכבר קדם לנו מאמר חכמי המוסר באמור אחד מהם אל בנו אשר היה מאוכלי שלחן המלך ומן העובדים אותו אמר אליו, שים עבודת האיש אשר אתה נצב לפניו כמדורת אש לא תרחק יותר מדאי פן ימצאך נזק הקור ואל תקרב יותר מדאי פן תוקד אש ואל יפתך לבבך בהשתעשעו עמך היותך כחבר אליו, רצה בכל זה ההזהר בהקל בכבודו כלל, וכן המוזהר בהתחבר עם החכם והוא שאמר, שבהתחברו עמהם אמנם יהיה בפחד ובמורא והוא אמרו, הוי זהיר בגחלתם, כלומר שלא תקרב כל כך שתגע בגחלתם, על משל מדורת האש אשר זכרנו, ואמנם המשילו ע"ה ענינו לנשיכת שועל ועקיצת עקרב ולחישת שרף, מפני שכל אלו דברים שאינם מורגשים, כי השועל שניו דקות ועקומות לא ירגיש הנשוך בהם כאב גדול אבל כשיוציא השועל את שניו ממקום הנשיכה ירגיש הנשוך בצאתם כאב חזק ומכאיב לצד עקימת השנים וכפיפתם, וכן העקרב יטיל ארס מן העוקץ, שלא בנשיכת פה ולא בנגיעה חזקה, והשרף יטילנו שלא בנגיעה כלל רק בנשיפה, נמצאו אלו הדמיונות ענינים בלתי יורגש כלל ענינם בעת הנשיכה ואחר זמן מועט ירגישו מהם הרגש מכאיב וממאיר יחזק ויכאב עד מאד נשך כל דבר אשר
ישך בהם, כן החכם יענש כל המקל בכבודם ענש מכאיב
ולא יורגש מיד, שאינם כשאר בני אדם המפרסמים נקמתם ומרעישים בנשיכתם אם בחרפות ודברי פה אם במכת חרב ונקמת ידים, שממדות החכם ומגדר תכונותיו שכמו שהוא מובדל משאר העם בחכמתו ובדעותיו כן ראוי לו שיהא נכר ונבדל במשאו ומתנו ובכל שאר הנהגותו כמו שהתבאר בדבריהם ז"ל, [ד"א זוטא פ"ה] אלא שאין זה מקום באור הנהגתו, ומזה הצד אשר הזכרנו דמה נשיכתו לנשיכת שועל והדומים לה כמו שבארנו, כל זה להזהיר בכבוד חכמים עם ההזהר להתדבק עמהם, וכבר באה מצות עשה על שתי אלו המדות, ר"ל על ההזהר בכבודם ועל ההתחבר עמהם, אמרו ע"ה [דברים י'] את יי אליך תירא, ודרשו עליו ז"ל [קידושין נ"ז ע"א] לרבות תלמידי חכמים, ואמר ובו תדבק, ודרשו בו גם כן [ספרי עקב מ"ט] וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה אלא הדבק בתלמידי חכמים כדי שתלמד ממעשיהם, וכבר התפרסם ממה שהאריכו בחומר ענש המבזה תלמידי חכמים עד שיעדוהו [סנהדרין צ"ט ע"ב] שאין להם חלק לעולם הבא, והוא הראוי להמשך מן המדה ההיא, ועל זה אמר ע"ה [משלי כ"ה] מעין נרפש ומקור משחת צדיק ימט לפני רשע, וכבר בארנוהו, ואמר אחריו [שם] אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד, רוצה בו שאין ההתמדה ערבה גם בדברים הערבים, אבל הרבות המחקר בכבוד הצדיק הוא כבוד לחוקר ורוב ההתמדה טובה לזה, כאלו אמר והרבות חקר כבודם כבוד, והכבוד המשיג החוקר בזה הוא אמנם שיהיו מעשי החכם מהודרים בעיניו עד שילמד מעשיו הנכבדים ויאחז בנתיבותיו הישרות, ואמנם יש שבאר שמלת לא טוב מושכת עצמה ואחרת עמה, כאלו אמר ולא חקר כבודם כבוד, רצה בו שאין מן הראוי לחקור בכבוד חכם ולשקול במאזני צדק עד היכן יגיע כבודו, אבל שכל המרבה בכבודו הרי זה משבח, ואע"פ שהרבות באכילת הדברים הערבים בלתי נאותה, אין זה בהרבות בכבוד החכם, אבל שראוי לכבדו ולירא ממנו בכל מיני כבוד ומורא שיזדמנו ובכל עת שיזדמן, ובזה יגדל כבודם ורבה תפארת מכבדם ותועלת המיקרם להיות דבריהם נשמעים אליו מהם יראה וכן יעשה, וכבר אמר ע"ה [משלי י"ג] הולך את חכמים יחכם וגו'.
התשיעי, לרדוף פעלות החסד בכל עניניו, ר"ל שלא תהא מחשבתו להנצל מכל חטא אחר שנמשך בכל עניניו אחר קו הדין אלא שהוא צריך לשמור מדת חסידות בכל עניניו, וכבר הזהירו ז"ל תמיד על זאת המדה, ובהרבה מקומות אמרו מדת חסידות שנו כאן, ובירושלמי [תרומות פ"ח ה"ד] אמרו על חכם אחד שהתנצל על ענין קרהו באמרו, משנה שלמה, בא אליו המענה וכי משנת חסידים היא זו, ובגמרא בבא מציעא [פ"ג ע"א] אמרו, רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חבתא דחמרא שקלה לגלמיהו אתו לקמיה דרב, אמר ליה זיל הב להו גלימיהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה [משלי ב'] למען תלך בדרך טובים, יהב להו גלימיהו, אמרי ליה עניי אנן טרחינן כוליה יומא ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב להו אגריהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה [שם] וארחות צדיקים תשמור, הנה שזה החכם שכר הכתפים ושברו את החבית על צד שהיו מחויבים מן הדין לשלמה, כמו שהתבאר שם, כל שכן שאין חיוב אצל השוכר לפרוע להם דבר, וזה השלם ולצד טוב ההנהגה ומדרך מדות החסד צוה להחזיר להם מה שנטל להם מן הדין ולפרוע להם, ואמר לו הטעם למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור, רצה בזה שראוי לשלמים וכל שכן לבעלי תשובה להמשך אחר טוב המדות בכל ענין, הן בקניית כל מדה מעולה וסלסול ומוסר וכל טכסיס נכבד, הן בהרחקת כל מדה מגנה וכל כעור או דומה לכעור כאמרם [חולין מ"ד ע"ב], הרחק מן הכעור ומן הדומה לו, ואמר [משלי ד'] ולזות שפתים הרחק ממך, ושיזהר במדות הרעות כהזהר על גופי העברות, כענין כעס וקנאה ותחרות ודומיהם, כמו שכבר הזכרנום בפרקים הקודמים, ויזדרז אל המדות המעולות כענין הצדקות וגמילות חסדים ודומיהם מכללי כל המדות הנכבדות, וזה הענין, ר"ל שלמות המדות, הוא שיעמידהו על מתכונת תשובתו כאמרם [אבות פ"א מ"ב], על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, וענין גמילות חסדים הוא מעלות המדות ושלמותם בנטיה שלמה אל החסידות.
וכבר ביאר הר"ם ז"ל גם כן באמרו [שם מי"ח] על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, שהשלום אמנם יאמר על שלמות המדות בהיותן עד תכלית מה שאפשר בהם לנטות אל קצה החסידות, ועל האמת פירש בו תכלית שלמות המעלות השכליות, אלא שיש מי שפירש במלת השלום ענין העדר הקנאה והתחרות, מענין [בראשית ל"ד] שלמים הם אתנו, והדין הוא ענין הדינין, והאמת רמז בו לפי זה הפירוש, על היות האמת נמצא בפי הטוען והנטען ואז יכריע השלום ביניהם, ורמז בכל המאמר להיות סדר הדינין נמצא על שלמות, אם מצד הדיינין והוא הרמוז באמרו על הדין, אם מצד הטוען, ר"ל התובע, והוא המבוקש במלת האמת, אם על צד הנתבע, והוא הרמוז במלת השלום, שלא יבא עמו לקנאה ולתחרות אחר אשר תורת אמת היתה ביניהם, ומזה פרשו קצת מפרשים אמרו הנה לשון קיום, באמרו על שלשה דברים העולם קיים, שלא רמז בו רק על קיום הנהגה מדינית, אבל במאמר הראשון והוא, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, אמר לשון עמידה כאמרו, על שלשה דברים העולם עומד, מפני שרמז בו על שלמות מעלות מדות ושכליות, כי לשון עמידה יורה קיום יותר נצחי ויותר מתמיד, ונמצא כלל דברינו בזה שמגדר בעל התשובה לקנות לעצמו תכונות חדשות בהסרת מדות מגונות ובקנין כל מדה מעולה ורדיפת פעלות החסד לפנים משורת הדין, וזאת הכונה רמז אבי התשובה באמרו [תהלים ל"ד] סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, אמר על החפץ לחיות כאמרו [שם], מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, שיסיר מעליו הרע ויעשה טוב וימשך אחר שלמות המדות וידבק בהם דבוק חזק מתמיד בלי פרוד, ולבאר שלמות המדות והצטרכם לבעל תשובה אמר גם כן, [שם ט"ו] מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק וגו' לא רגל על לשונו וג' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי יי יכבד וגו' כספו לא נתן בנשך וגו', והנראה שהוא דבר על בעל התשובה, ואמר מי יגור, על צד הפלגת המעוט, כלומר מי הוא מן הנשקעים בתאות יצרם התועים במדבר בישימון דרך, אשר יגדל השתדלותו עד אשר ידע ללכת אל עיר לתור לו מנוחה באהל השם ובהר קדשו, ויחס לו אלו המדות, אמר תחלה, הולך תמים ופועל צדק וג', רצה בו שהוא הולך בתמימות לא שיתגאה וישתרר במה שיגיעהו מעבודת הבורא, ואמרו ופועל צדק, רוצה בו שהוא עם היותו פועל צדק והוא תכלית יושר המדות עם כל זה הוא הולך בתמימות ובשפלות ולא שיתפאר במעשי יושר, אבל שישמח לבו על מה שישלם לו מעבודת הבורא והוא אמרו, ודובר אמת בלבבו, ויש שפירש בו שהוא דובר אמת לעולם לא ימצא שקר בדבריו רומז בו על היות פיו ולבו שוים, ואצל קצת מפרשים לרמוז על התפלה והיותה על תכלית הכונה, ואמרו לא רגל על לשונו וגו', רומז על היות הקלות חמורות בעיניו, ואמרו וחרפה לא נשא על קרובו, רוצה בו שלא חרף את חברו ולא גדפו, ומלת נשא במקום השיא, ויש שפרש שהוא לא סבל חרפה וגדוף מבני העולם להיותו עוזר לקרובו במה שאין ראוי לעשותו ושלא לחפות עליו, ואצלי לפרש בו דרך כלל כלומר, שהוא הטיב דרכיו כל כך שלא השיא בהנהגותיו הקדומות חרפה על אוהביו וקרוביו, על דמיון אמרם [יומא פ"ו ע"א] שחבריו בושין משמועתו, וכמו שאמרו [ב"ב י' ע"ב] שאלו לשלמה איזהו בן העולם הבא, כל שהוא נגד זקניו כבוד, כלומר שזקניו מתכבדין בו, ובא הנה אצלי נשא, יוצא, כמו השיא, כמו [ויקרא י"ט] לא תשא עליו חטא, כמו שאמרו ז"ל לא תלבין פניו ברבים, שהוא לפי הדרש כמו לא תשיא, ואמרו נבזה בעיניו נמאס, רמז על שפלות הרוח ובזות עניני השררות וכבוד העולם הזה בכללו, ואמרו ואת יראי יי יכבד, רומז על התדבקו בחכמים והזהרו בכבודם, ואמרו נשבע להרע, ר"ל להרע לעצמו, רוצה בו להמית תאותיו ולנטות אל הקצה מהם על כרח יצרו וטבעו הרע וגודר עצמו בגדרים וסייגים, ואמרו ולא ימיר, רומז בו על זכירת חטאיו תמיד עד שידבק בזאת ההנהגה בקיום תמידי לא שיתיאש מזה כלל, ואמרו כספו לא נתן בנשך, רומז בו על פעלות החסד, כי ההלואה והמתנה חסד גדול כל שכן למי שפירש זה במתנה גמורה, ובאר ענין הנשך, משל ודמיון על הגמול, רוצה בו שהוא לא נתן כספו על צד שהוא נגמל כלל ממה שנתן, אם גמול מן המקבל, אם גמול בני העולם במיני ההתכבדות והשררות, ואמר שאינו נותן על אלו הצדדין, אבל על צד טוב המדה והרחמנות והוא מה שאמרו בדרש [עי' ויק"ר ל"ד א'], אשרי משכיל אל דל [תהלים מ"א], נותן אין כתוב כאן אלא משכיל, זה שהוא נותן לו בצנעה, וכן אצלי באמרו ושחד על נקי לא לקח, הערה על פעלות החסד, רוצה בו אצלי שוחד על נקי, ר"ל אף על צד שהוא מותר לו לקח, הוא מאמר, אדון הנביאים ע"ה, [במדבר ט"ז] אל תפן אל מנחתם וגו', רוצה בו אצלי כמי שאומר אינך צריך להבטה ועיון אם שחדוני במנחה שלוחה בתשורת ממון, שזה ממה שאין צרך לחוש בו בענין הנהגתי, אבל אף במה שהיה ראוי אצלי לקחת מהם, והוא רכיבת בהמותיהם, אחר שכל מהלכי היו לצורך הנהגתם, לא לקחתי מהם והוא אמרו [שם], ולא חמור אחד מהם נשאתי, והוא שאמר המתרגם שחרית, מלשון אדנות, נגזר מלשון [ספרי דברים ו'] הדבק לשחור, וכן [אבות פ"ג מ"ב] ונוח לתשחורת, ויש בנסחאות, שחנית, מלשון חמום, כלומר אפילו דרך מועטת, ואמרו [במדבר שם] ולא הרעותי את אחד מהם, הוא אצלי כאלו אמר, שעם כל זה לא החזקתי אחד מהם ברע ולא גליתי נבלותו, אבל שעבדתי עצמי לסבול משאם וריבם ולהחריש לתלנתם, ויורה זה אצלי מלת את, לא אמר לא הרעותי לאחד מהם, וכן אצלי לחזק בזה דעת מי שבאר כן באמרו [דברים כ"ו] וירעו אותנו המצרים, כמו שנראה ממאמר רבותינו [ספרי שם] שהביאו על זה שנאמר [שמות א'] הבה נתחכמה לו, לא אמר וירעו לנו המצרים, וכן אצל רבותינו ז"ל [במד"ר ט' כ"ד] במאמר שמשון באמרו [שופטים ט"ז] ויקרא שמשון אל יי ויאמר זכרני נא אך הפעם, וכי מה זכירה זו אצל הקב"ה אלא כך אמר רבונו של עולם זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום, וכן שמואל צווח ואומר [ש"א י"ב] הנני ענו בי נגד יי ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי ואת מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני בו ואשיב לכם, [במד"ר י"ח י'] שור שהייתי מקריב עליכם לקרבן משלי היה, שנאמר [ש"א ט"ז] עגלת בקר תקח בידך, וכשהייתי חוזר ועושק בדיניהם הייתי סובב בכל עיירות ישראל שנאמר [שם ז'] והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל וגו', דרך העולם בעלי דין הולך אצל הדיין ואני הייתי הולך אצלם ולא נטלתי אפילו חמור אחד שלהם, ואמנם אמרו [שם י"ב] נגד יי ונגד משיחו, רוצה במלת משיחו על שאול המלך, ואמר שיעידו עליו בפני השם ובפני המלך שאין דרך לכזב בפניהם, כי כל דבר לא יכחד מן המלך, ואמרו [שם] ואעלים עיני בו, אפשר שנמשך אחר ומיד מי לקחתי כופר, אמר באיזה ענין שבא לידי לקחתי כופר מיד הראוי לדון והעלמתי עיני ממה שעשה בסבת הכופר, ויש שפרש בו כלומר, מי שידע שלקחתי מידו כופר או שעשקתי שורו וחמורו אל יתירא לומר דבר זה, ואם הוא חושש במה שאני לפניו ואינו רוצה לביישני אני אעלים עיני ויעיד שלא בפני כדי שלא אדע מי הוא המעיד, והם העידו ואמרו [שם] לא עשקתנו וגו', והוא אמר [שם] עד יי ועד משיחו, ואמרו [שם] ויאמר עד, רמז על שאול המלך, ודרשו [מכות כ"ג ע"ב] שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו, ידוע, הנה שרצה בכל זה בלתי קבלו מהם אף במה שהיה בראוי אצלם, והוא אצלי אמרו [תהלים ט"ו] ושחד על נקי לא לקח, רוצה בו על דרך נקי, כמו שבארנו במאמרו [איוב ל"ג], ולא שוה לי, שהוא בחסרון ולא נתיבה שוה לי, נמצאו כל מדות שהזכרנו כללם אבי התשובה בזה, ויהיו השלש הנהגות הראשונות נכללות בענין [תהלים ט"ו] נשבע להרע, והרביעית נבזה בעיניו נמאס ובענין הולך תמים, והחמישית בענין לא רגל על לשונו, והששית בענין ודובר אמת בלבבו, והשביעית בענין ולא ימיר, השמינית בענין ואת יראי יי יכבד, והתשיעית בענין כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, אלו הן תשע הנהגות קצתם ראויות לכל אדם וכולן מיוחדות והכרחיות למי שרוצה לשוב בתשובה שלימה, ועוד בה עשיריה והיא הכוללת את כלן והיא יתד שכל ענין הנהגת האדם תלוי בו, אולי גם היא רמוזה בזה המזמור באמרו [שם] הולך תמים, רוצה בו תכלית השלמות, או בענין ודובר אמת בלבבו, כמו שנבאר.
העשירי, יהיה קדש ליי, והוא היות כל מעשי האדם פונים ומכונים אל תכלית אחת והוא, לעבודת השם והשגת ידיעתו כפי יכלתו, ושיהיה גמר מחשבתו במה שיעשה או במה שידבר או במה שינוע או שינוח, סוף דבר כל עניניו וכל מחשבותיו וכל מנהגו במחשבת זה התכלית הנכבד, הן בדברים השכליים הן במדות הן בהמשך אחר החומר לא ישעבד כחותיו רק לפי זה הדעת, המשל בזה שלא תהיה כונתו במאכליו ומשתיו ותענוגיו השלמת תענוג הגוף, אבל שישים הכונה בזה בריאות, וישים תכלית כונתו בבריאות הגוף המצא לנפשו כליה בריאים ושלמים מוכנים למעלות עד שישיג המבוקש, ועל זה הצד יהיה המשכו אחר החומר טוב לפי הצורך ההכרחי על זאת הכונה, והוא אמרו [קהלת ז'] אל תהי צדיק הרבה וגו' למה תמות בלא עתך, ואמר [שם] טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, ואמנם אמר באחיזת המכוון לשון חיוב, ובהמשך אחר החומר בלשון שלילה, ר"ל אל תנח ידיך, כי זאת הכונה כן תחייב להיות אחיזת דרכי המעלות באחיזת דבוק תמידי, וההמשך אחר החומר ירוחק מצד עצמו אלא שלא יעזב מכל וכל, רק שיקח ממנו כפי הצרך ההכרחי, והכל לכונת תכלית מיוחדת, והוא השלמת מה שהיתה הכונה בו, וחכמי הערב הביאו במשליהם מאמר הנבל, אחיה כדי שאוכל ומאמר הצדיק, אוכל כדי שאחיה, רוצים בזה שהנבל הבלתי מרגיש לכונת מציאותו יכוין היות החיים כלי למאכל ושיהיה המאכל תכלית הכונה עד שיעשה החיים טפל והמאכל עקר, והצדיק לא יקח המזון על צד כונת עצמו רק על צד היותו כלי לנפש, יבקש המזון כדי שיחיה ויתעסק בעבודת האל, וכן הדמיון באסיפת הממון, אם לא על צד כונת היות טרחי עסקיו מצויים בריוח ובלא עמל עד שתרחב נפשו ונפש הראוי לו להשתדל בחק שלמותם להמציא להם מה שיצטרך מכלי השלמות ולקנות מעלות לנפשו, הכל אל כונת התכלית הנכבד, וחכמי הערב הביאו במשליהם, שאחד מנזיריהם מצא בדרך איש אחד חורש עבודה רבה כפלי כפלים ביתר ממה שלא הצטרך לו להשלים חק גופו וחק בני ביתו, נכנס הנזיר עם החורש בדברים ושאלו, פלני החורש הודיעני מה תכלית כונתך בזאת החרישה, אמר הזריעה, ומה תכלית כונתך בזריעה, אמר הקצירה, ומה תכלית כונתך בקצירה, אמר אסיפת רוב התבואה, ומה תכלית כונתך באסיפת רוב התבואה, אמר קנין רוב הממון, ומה תכלית כונתך בקנית רוב הממון, אמר להתכבד בין אוהבי ולהתגבר על אויבי, אמר הנזיר יפה אמרו נביאי ישראל [הושע י'] חרשתם רשע עולתה קצרתם אכלתם פרי כחש, כי כל מעשיך מתחלת חרישתך עד תכלית כל עניניך הכל חולל בעון, ואלו היתה כונתך באסיפת העשר ובהשלים צרכי גופך לתכלית עבודת השם באשר תוכל להשלים לנפשך מעבודתו היה הכל בצדק ובמישור, ועל זה הצד אמרו מכוונים אל זה, [ברכות ס"ג ע"א] איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, בכל דרכיך דעהו [משלי ג'], ואפילו לדבר עברה, רוצה בו שעם היותו נמשך בפועל ההוא אחר החומר ישים לפעל ההוא תכלית מכוונת, והוא אמרם גם כן, [ברכות נ"ד ע"א] ואהבת את יי אליך בכל לבבך [דברים ו'], בשני לבבות ביצר טוב וביצר רע, רוצה שנשים תכלית מכוונת גם בפעלות היוצאות מן התאוה, ועל זאת הכונה אמרו בדרש [בראשית רבה ט' ז'], וירא יי את כל אשר עשה והנה טוב [בראשית א'], זה יצר הרע, וזו היא גם כן כונתם באמרם [אבות פ"ב מי"ב], וכל מעשיך יהיו לשם שמים, זו היא המדה המנויה בדרכי יי, והיא הכרחית לכל מבקש יי, וכשיהיה בעל התשובה מונח על זאת התכונה ישכב בחיק הבטחון בהיותה תשובה באין סיג ומסך, והוא שרמז עליה באמרו [תהלים ל"ב] אשרי אדם לא יחשב לו יי עון ואין ברוחו רמיה, ואמר [שם פ"ד] כי שמש ומגן יי אלים וג', רצה בו ההולכים בתשובתם על צד השלמות והוא על הנהגת המדות אשר הזכרנו, ובפרט המדה העשירית והיא היתד שהכל תלוי בו, שלא יירא לבלתי היות תשובתו מקובלת, והוא אמרו במקום אחר [שם פ"ו] הורני יי דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך אודך יי בכל לבבי ואכבדה שמך לעולם כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה, יראו שונאי ויבושו כי אתה יי עזרתני ונחמתני.
